<h1>תניא רבתי סימן צ"ח</h1>
<h2>דף כט.</h2>
ישראל שנולד לו בן זכר והוא בכור לאמו. אף על פי שאינו בכור לאביו חייב בפדיון. וכהנים ולוים פטורים מפדיון הבן. והבא אחר הנפל שיצא ראשו חי או אחר בן תשעה שיצא ראשו ומת, אינו צריך פדיון.
ומאימתי חייב בפדיון הבן מיום שלשים ולמעלה שנאמר (במדבר י"ח) ופדויו מבן חדש תפדה. ואם פדאו קודם ל' יום אינו פדוי. ומכאן ואילך כל יום ויום עובר עליו בעשה דתפדה. ובכסף ובכל שוה כסף יכול אדם לפדות את בנו, כיון שנותן לכהן שוה חמש סלעים הרי בנו פדוי חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות. ושיעור הפדיון חמש סלעים במנה צורי שהם עשרים גרה. ואין אנו בקיאין בשויו של סלע. וכתב בעל היראים ז"ל שמעתי שעשרים גרה הן עשרים גרעיני חרובין. ונקראת גרה על שם שהבהמות אוכלות אותם. ומשקל עשרים גרה גרעינין של כסף הוא השקל והוא דבר מועט. והרוצה לצאת (דרך) ידי שמים יתן לכהן חצי זקוק או זקוק אחד של כסף. ואומר לו זכה לך בהן חמש סלעים של תורה. ומן הספק אין לו ליקח כי אם מעט. לפיכך הורגלו הכהנים להשיב את הפדיון בדבר מועט.
המכניס בנו לפדיון מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון הבן. בא"י אמ"ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ומביא כסף הוא ה' סלעים ונותנו לכהן, והכהן שואל את אמו של נער ואומר שמא הפלת נפל או ילדת בן אחר קודם לזה. אם אמרה לו לאו מניח את הכסף או את החפצים של פדיון לפניו. ונוטל הבן בחיקו ואומר זה הבן בכור הוא והקב"ה כתב לפדותו שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה. כשהיית במעי אמך היית ברשות אביך שבשמים וברשות אביך ואמך. ועכשיו אתה ברשותי. ואביך ואמך מבקשים לפדותך שאתה בכור מקודש. שכן כתוב (שמות י"ג) וידבר ה' אל משה לאמר. קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא. והרי החפצים הללו יכנסו תחתיך לפדיונך. והחפצים הללו ינתנו מתנה לבעליהן. ואם פדיתיך כראוי הרי אתה פדוי. ואם לאו הרי אתה פדוי כתורה וכהלכה וכבקי שבישראל.
